החלטה בתיק בג"ץ 8426/03

השופטת מ' נאור:

1.        לפנינו עתירה שניה נגד פסק דין של בית הדין הארצי לעבודה בעניינו של העותר. העותר, נפגע פעולות איבה, טען כי יש להכיר במלוא נכותו (100%) כנובעת מפעולות איבה. הוא קובל על כך שבית הדין הארצי לעבודה התערב, לטענתו שלא כדין, בקביעתו של בית הדין האזורי לפיה מחלתו נובעת כולה מפעולת איבה.

2.        העותר נורה ברגליו בפעולת איבה בשנת 1995; נגרמו לו שברים ברגליו והוא עבר מספר ניתוחים. בשנת 1998 אובחנה אצלו מחלת ניוון שרירים קשה בשם ALS. העותר הגיש תביעה למל"ל לפי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, תש"ל - 1970.

ההליכים עד לעתירה הקודמת (בג"צ 6260/00):

3.        נעמוד תחילה על ההליכים שקדמו לעתירה הקודמת, ועל הכרעת בית משפט זה בעתירה האמורה. ועדה רפואית דנה בענינו של העותר לראשונה ביום 12.4.1999, ודחתה את דרישתו להכיר ב-ALS כקשורה בפעולת איבה. וכך קבעה:

". . . על בסיס הנתונים המדעיים-רפואיים של היום לא גרם השבר בטיביה לALS. העלתה [כך] טענה כי בעת מחלוקת בעולם הרפואה, יש להיטיב עם התובע. טענה משפטית זו אינה מובאת לועדה ששקוליה רפואיים. חשוב לציין שאין מחלוקת לגבי קשר גרימה בין שבר לALS, אלא לגבי עצם קיום אסוציאציה. מאמר הסקירה של Kurland המסכם הידע, קובע כי אסוציאציה כזו לא הוכחהבמבחנים אפידמיולוגיים מדעיים. לסכום: קובעת הועדה כי אין קשר בין פגיעתו . . . השבר בטיביה ובין מחלת ALS" (ההדגשה הוספה).

           הועדה הרפואית קבעה לעותר 10% נכות צמיתות בגין הפגיעה האורטופדית. להבהרת הכתוב אציין כי יש להבחין בין גרימה לבין אסוציאציה. אסוציאציה (קשר) משמע ש-א' ו-ב' נוטים להופיע יחד. גרימה (קשר סיבתי) משמע לא רק ש-א' ו-ב' מופיעים יחד, אלא שא' גורם ל-ב' (ראו חוות דעתי בע"א 1639/01, 2246 קיבוץ מעיין צבי ואח' נ' קרישוב (טרם פורסם), פסקה 29).

4.        העותר ערר על החלטת הוועדה הרפואית. ועדת העררים קבעה -

"השאלה העומדת בפני הועדה האם קיים קשר בין מחלתו הנויירולוגית הקשה לבין האירוע הנדון, ומה חלקה של התאונה לתמונה הקלינית הקשה היום. מתוך הסיפרות הרפואית ברור שקיימים חילוקי דעות בענין זה. . . . [בהתחשב] בחילוקי הדעות הקיימים בסיפרות הרפואית באשר לקשר בין חבלה להופעת ALS סבורה הועדה שלא קיימת כיום הוכחה לכאן או לכן [כך] לפיכך בכל מקרה סבורה הועדה שחבלה אינה מהווה גורם ישיר ובלעדי להופעת המחלה אלה לכול היותר לגורם מסייע להיתפרצותה כשהרקע לכך היה קיים. אי לכך הועדה קובעת מחצית מנכותו ע"ח החבלה. . . . סה"כ הנכות לצמיתות 55% . .  ." (ההדגשה הוספה).

5.        נגד החלטת ועדת העררים הגיש העותר תביעה בבית הדין האזורי לעבודה בירושלים (בל 1909/99). נטען בתביעה כי לאחר שהוועדה הכירה בקשר סיבתי בין החבלה לבין התפתחות המחלה, היה מקום לפסוק 100% נכות. בהסכמת המל"ל, הוחזר התיק לוועדת העררים, בין היתר על מנת שזו תנמק - לאחר התייעצות עם עורכי הדין במחלקה המשפטית של המל"ל לענין הפסיקה הרלוונטית - את החלטתה בענין גובה אחוזי נכות ואת קביעתה שיש קשר סיבתי (או שאין לשלול קשר סיבתי).

           ועדת העררים השלימה את החלטתה ביום 30.12.1999. בהחלטה המשלימה נקבע:

"לאחר ששמעה הועדה את דעותיהם של שני עורכי הדין המלומדים, קיימה התייעצות נוספת והגיעה למסקנות הבאות:

א.    הועדה לא קבעה בהחלטתה כי אמנם קיים קשר סיבתיבין השברים מהם סבל התובע לבין התפרצות ה- ALS.

ב.    שיעור הנכות שקבעה הועדה אינם נובעים [כך] מקיום קשר סיבתי כאמור אלא משיקולים אשר היו קשורים בקיום מחקרים מסויימים אשר תמכו באפשרות שקיים קשר בין חבלה + התפרצות המחלה.

ג.     לא מקובל בעולם הרפואה ובספרות העולמית הדנה בנושא זה שאמנם קיים קשר סיבתי בין טראומה כולל שברים ובין התפרצות המחלה, והרוב המכריע של המחקריםשנעשו . . .  זה כולל מחקר אחרון שהופיע בעתון נירואפידמיולוג'י ב 1999 שקובע שלא נמצא קשר בין. . . של שברים, מכת חשמל או ניתוחים להתפרצות המחלה. מאמר זה מופיע בעתון יוקרתי העוסק באפידמיולוגיה של מחלות נוירולוגיים ומבוסס על 176 חולים שסבלו מ- ALS בהשוואה ל- 348 ביקורות.

לאור האמור לעיל הועדה אינה מסוגלת לנקוט בעמדה החלטית וחד משמעית ולגבי המקרה הנדון באשר לקיום קשר סיבתי מהשברים מהם סבל להתפרצות המחלה ואינה רואה צורך כדי לנקוט עמדה חד משמעית בנושא זה" (ההדגשה אינה במקור).

6.        על ההחלטה המשלימה של ועדת העררים הגיש העותר תביעה נוספת בבית הדין האזורי לעבודה (בל 1217/00). העותר טען, לענין הקשר הסיבתי, כי דין תביעה לפי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, תש"ל - 1970 כדין תביעה לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], תשי"ט - 1959; כן טען כי הרים את הנטל להוכיח כי קיימת אסכולה רפואית הקובעת כי קיים קשר סיבתי בין טראומה לבין המחלה. לטענת המל"ל, ועדת העררים נמנעה שלא כדין מקבלת החלטה, ועל כן יש להחזיר את הדיון לועדת העררים בהרכב אחר; כמו כן טען המל"ל, כי הדין לפי שני החוקים האמורים אינו זהה. בית הדין האזורי קבע:

"בענייננו על הוועדה לקבוע האם מחלתו של המערער, אשר גרמה לנכותו, נובעת מהפגיעה, ובאיזו מידה. מן האמור לעיל עולה כי קביעה זו מצויה בסמכותה הבלעדית של הוועדה,ואין כל ספק כי החלטה בענין זה מצריכה ידע רפואי. . . . כאמור לעיל מסתמך ב"כ המערער בבקשות על פסיקה שניתנה בענין ערעורים על החלטות קצין התגמולים. מבלי להכריע בשאלה האם יש להחיל את הפסיקה הנוגעת לערעורים על החלטות קצין התגמולים על החלטות הוועדה הרפואית לעררים, לא שוכנעתי שהתקיימו בעניינו של המערער התנאים המאפשרים הכרעה ע"י בית הדין בשאלת הקשר הסיבתי. . . . בר"ע 187/83 רדושיצקי נ' קצין התגמולים (לא פורסם) קבע השופט בך כי אין די בהצבעה על אפשרות תיאורטית גרידא לקיומו של קשר סיבתי. על המערער להוכיח כי מתקבל מאד על הדעת שקיים קשר סיבתי . . . בע"א 472/89 קצין התגמולים נ' רוט אמר הנשיא שמגר (כתוארו אז): "משמע, מקום בו הוצגו לפני בית המשפט שתי אסכולות רפואיות נוגדות, שכל אחת מהן עומדת על רגליה ומבוססת בראיות, רק אז יפעיל בית המשפט את הכלל האמור . . . . חוות הדעת שצורפו לבקשה אינן מלמדות אלא על קיומן של דעות שונות בנושא, ואולם לא הוכח כי קיימת אסכולה רפואית מוכחתהמכירה בקשר סיבתי בין פגיעה מן הסוג שבה נפגע המערער לבין התפרצות המחלה . . ."(ההדגשה הוספה).

           בית הדין קבע כי ועדת העררים לא היתה מוסמכת שלא להחליט, ועל כן, בהסכמת המל"ל, החזיר את התיק לוועדת העררים בהרכב אחר .